איבד שליטה

האיש שבעיניו ראה יותר מדי

אמרו: "אתה נשארת

דמות מהעבר"

נותר רק לחכות.

אתם אולי שכחתם כשאתם רואים אותו עולה מהספסל במינסוטה. אתם אולי שכחתם, מי הוא ומה הוא סימל. אבל בשיקגו לא שכחו. בשיקגו השם דרק רוז עדיין אומר משהו. אז קחו חמש דקות הפסקה ותנו לי להוליך אתכם בנתיב הזכרונות.

בשיאו, דרק רוז היה שחקן חסר פחד עם עומק לא רגיל של תנועות ותרגילים. הכוח והמהירות בתנועה שלו לסל, התחרו רק עם אלו של לברון. שחקני ומאמני ההגנה הטובים בליגה ניסו לעצור אותו, כל אחד בדרכו, והוא מצא דרך לעקוף אותם ללא הפרעה. כשזה לא עבד, הוא פשוט עבר דרכם.

והיה גם את הקטע הזה של השליטה בגוף. שליטה בגוף היא אחת התכונות הכי חמקמקות בכדורסל: במידה מסוימת, כל פוינט גארד שמשחק בליגה צריך שתהיה לו שליטה גבוהה בגוף. אבל רוז היתה אחד השחקנים שנראו כחשים בנוח באוויר כמו על הקרקע. הסיומות האקרובטיות של רוז היו מפילות לסתות פעם אחר פעם. האופן שבו הוא עיוות את גופו כדי לקבל בדיוק את הזווית המדויקת היתה סוג של אומנות. בשיקגו בולס שיחק פעם מעופף שכזה, אבל אף אחד לא חשב שנראה שוב פנומן ברמה הזו לובש אדום.

וחוץ מזה, הוא יכול לגמור כמו משחק כמו שאף אחד אחר לא יכל. אם רוז חלף על פני נקודה מסוימת, יכולתם לשים את מיטב כספכם שהכדור יכנס לסל. הוא שיחק כדורסל סמכותי, אם יש דבר כזה. המהלכים הטובים ביותר שלו הסתיימו בסימן קריאה בולט והוא עשה את זה כי זה היה הגיוני ולא כדי להשוויץ. דרק רוז הזדהה עם שיקגו, שיחק כמו תושב שיקגו, כי כמו שכל אחד במיד ווסט יגיד לכם – התכונה הכי מוערכת בשיקגו היא אנשים שיודעים to get shit done,  ואם צריך להיות ווירטואוז בשביל לעשות את העבודה- לט איט בי.

אבל לא לכל האגדות יש סוף טוב ואין אדם אחד בשיקגו שלא יידע לספר לכם על המטאור שהיה דרק רוז, על הטירוף ששרר סביבו, ועל איך יום אחד, בשניה אחת, הוא נשרף ושבר לעיר שלמה את הלב. האם.וי.פי הצעיר בתולדות הליגה, התקווה האדומה, האיש שכתב שירה תוך כדי תנועה והשחקן שאולי יכל לרשת את הגדול מכולם, יהיה כנראה האמ וי פי הראשון בתולדות הליגה שלא יורשה להיכנס בשערי ההול אוף פיים.

ילדות

כשבתקשורת מדברים על חומות, מיד עולות תמונות של חומת ההפרדה בברלין, או זו של ישראל או החומה הגדולה בסין. אבל תנו לי לספר לכם סוד די גלוי – החומה הגבוהה והקטלנית ביותר שאני באופן אישי מכיר, היא החומה הבלתי נראית שמפרידה בין צפון ודרום שיקגו:  חומה תרבותית, כלכלית ופוליטית שמחזיקה מאחור מיליוני אנשים וגובה כל שנה מאות הרוגים, הרבה מתוכם מבוגרים וילדים חפים מפשע שפשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

ומעבר לחומה הזו, אחת השכונות הקטלניות מכולם היא אינגלווד. מן מקבץ מוזנח וחלוד של בתים וחצרות נטושות שמאכלסים כשלושים אלף תושבים (או שבויים, תלוי את מי אתם שואלים). לפני ארבעים שנה השכונה מנתה כמעט מאה אלף תושבים מכל הסוגים והצבעים, אבל מאז שהפשע וההרג השתלטו, במה שהוגדר בציניות מרושעת כ״טיהור האתני הכי מוצלח מאז קוסובו״, נעלמו כל תושבי השכונה הלבנים ביחד עם התושבים השחורים שיכלו להרשות לעצמם לברוח. מאחוריהם נשאר רק גיהנום של פשע ועוני שלתוכו נולד בשנת 1988 דרק מרטל רוז.

דרק היה הצעיר בין ארבעה אחים שגודלו במסירות ואהבה ע״ אם חד הורית בשם ברנדה רוז. ברנדה הייתה אולי אישה קשת יום ומחוסרת אמצעים, אבל על המגבלות האלו היא חיפתה באמהות מגוננת וחכמת רחוב בשפע. אומרים שבאינגלווד הכנופיות בשכונה לא פחדו מהמוות ומהמשטרה כמו שהם פחדו מברדנה רוז וממה שתעולל להם אם יתעסקו עם אחד מבניה.

כבר בגיל צעיר בלט דרק רוז בכשרונו. כשהיה בן שלוש עשרה והתלווה לאחיו למשחקי הופס השכונתיים, התושבים היו נעצרים לראות את השחיף השקט דוהר במהירות לעבר הסל. בגיל ארבע עשרה דרק הטביע בפעם הראשונה. הקרבן היה גבוה וחזק ממנו בהרבה. מאותו יום, הקהל שנאסף לראות את רוז משחק ברחוב התחיל לגדול בקצב מבהיל שחשף את רוז לסיטואציות לא נעימות: עסקני רחוב, סוכנים מפוקפקים, מנהיגי כנופיות התחילו להקיף את דרק הצעיר וללחוץ אותו בכל מיני דרכים על מנת לנצל את כשרונו. יום אחד מצאה ברנדה את רוז ממרר בבכי בחדרו אחרי שנקלע לעוד סיטואציה לא נעימה עם מנהיג כנופיה מקומי שניסה לפרוש את ״חסותו״ על רוז הצעיר.

כתושבת ותיקה ברנדה הכירה את הסיפורים המקומים על בן ווילסון, תושב השכונה ושחקן התיכונים הטוב בארה״ב שתואר כ״מג׳יק ג׳ונסון עם ג׳אמפ״, אבל נרצח לפני שהספיק ללכת לקולג׳. היא גם ידעה מיהם מאוריס דייויס שנורה בגבו ורוני פילדס שנשלט ע״י סוכני רחוב ולמרות שהיה ״מר כדורסל״ ודורג מעל כוכבי ליגה כקווין גרנט לעולם לא הצליח להגיע לליגה. באותו יום אספה אליה ברנדה את שלושת אחיו והודיעה להם שמהיום והלאה יש להם משימה אחת בחיים – לבודד ולהגן על דרק מגורמים מזיקים.

מאותו יום דרק רוז לעולם לא יהיה לבד. תמיד יהיה איתו משהו ממשפחתו שיקיף ויגן עליו.

אחד מהם תמיד לקח אותו והוריד אותו בבית הספר, לפחות אחד מהם השתתף בכל אימון ומשחק. אם דרק נזקק לנעליים או לבגדים חדשים אחד האחים היה דואג לכך.  אם דרק היה מתמרד או נוהג שלא כשורה, אחד האחים היה נכנס לנעלי האב הנעדר ומחזיר את דרק לתלם. לעתים קרובות, יותר מאחד האחים טיפל בו. "היינו עושים 'שוטר טוב, שוטר רע' כל הזמן",  סיפר רג'י רוז בראיון. הם עקבו אחר האנשים שאיתם הוא בא במגע. אלה שבאו לבקר אותו בבית או עצרו אותו בשכונה לשיחה. לעולם לא לבד. לעולם לא באמת חופשי. חוץ במקום אחד: על המגרש. ועל המגרש, בבית ספר או בשכונה, לא היה שחקן טוב יותר מדרק רוז.

תקופת התיכון

בתקופת התיכון דרק התחיל באמת למשוך תשומת לב לאומית.  דרק הצטרף לתיכון סימאון בדרום שיקגו, ומהיום הראשון הוא הימם את כולם. המהירות שלו הייתה מסחררת, לכוח שלו בפריצות לסל היה את אותו האפקט שמשיגים שמטיחים ביצה רכה בקצה הקערה: ההגנות פשוט נשפכו לצדדים בזמן שרוז דהר דרכן כאילו אינן שם. רוז קלע מתי שרק רצה ואיך שרצה, אבל תמיד העדיף למסור. הוא היה השחקן הכי שקט ומופנם בקבוצה ועדיין, על המגרש, אי אפשר היה להסיר את העיניים ממנו. למרות שהיה ג׳וניור, ולמרות שזה היה מנוגד למסורת בתיכון סימאון, הוצע לו לקראת משחקי גמר אליפות המדינה להצטרף לקבוצה הבוגרת. רוז סירב. ״לא רציתי לגנוב את אור הזרקורים מהחברה שעבדו כל כך קשה להגיע לגמר״. ההזדמנות שלו באה שנתיים מאוחר יותר כשרוז הוביל את הקבוצה לזכיה מוצדקת בגביע המדינה (סטייט באמריקאית מדוברת). סך הכל, תיכון סימאון בהנהגת רוז החזיקו במאזן של 120-12. רוז נבחר למקדונלד אול אמריקן ולמר כדורסל במדינת אילנוי ומשך תשומת לב רבה גם ברמה הלאומית עם כתבות מחמיאות בספורט אילוסטרייטד, אי אס פי אן ויו אס איי טודיי.

בכל אותו זמן ניהלו אחיו של רוז את כל התקשורת מול סוכנים חלקלקים, מגייסים מטעם אוניברסיטאות, ומאמנים שרצו לשים את ידם על דרק רוז (שלא היה מעורב). לאחר תקופה חיזור אינטנסיבית וגמר לימודיו בתיכון, החליטה משפחת רוז לשלוח את היהלום לג׳ון קליפרי באונ׳ ממפיס.

קולג׳

״הוא עשה דברים שבחיים לא ראינו אצל שחקן בממדים שלו. הוא עשה דברים שידענו שלא נראה יותר״ – צ׳אק מרטין – עוזר מאמן ממפיס טייגרס.

1.91 מטר על 86 קילו הם לא המידות הקלאסיות לשחקן כמו רוז אבל עם ממוצעים של  14.9 נקודות, 4.7 אססיסיטים, ו- 1.3 חטיפות, רוז היה פרשמן על סטרואידים. ממפיס דהרה לפתיחה של 26 משחקים ללא הפסד ודורגה כקבוצה הטובה במכללות. למרות המספרים הטובים, רוז המשיך להיות אניגמה: ״האישיות שלו מחוץ למגרש לא תאמה את הדינמיות והאקספלוסיביות שהוא הפגין על המגרש. זה היה מרתק לראות איך הטיפוס השקט והמופנם הופך את עורו בבת אחת כשהוא עולה לפרקט.״

אניגמה או לא אניגמה, הדהירה של רוז נעצרה רק בגמר בהפסד לקנזס. רוז עצמו החטיא זריקת עונשין שיכלה לסגור את המשחק וסדקה מעט את ההילה סביבו. סדק שהתברר כקרע של ממש כשלאחר הגמר עלה חשד מוצק שרוז רימה במבחני הSAT בתיכון וציוניו זויפו. ההתאחדות פתחה בחקירה (שהסתיימה בביטול כל ניצחונות ממפיס בשנת 2007) ורוז הכאוב והמאוכזב חזר לשיקגו לתקופת התאוששות שבמהלכה הוחלט שרוז יעמיד את עצמו לדראפט הקרוב.

NBA – המושיע

מה הסיכוי? מה הסיכוי לנארטיב שבו השיקגו בולס,  אחד משלושת הפרנצ׳ייזים הכי גדולים בליגה, מגרילים בדראפט את הפרודיג׳י, האחד והיחיד שיכול אולי להיכנס לנעלי העז ולהושיע את העיר בה נולד וגדל ולהחזיר עטרה ליושנה? ובכן, הסיכוי הוא 1.7%, אבל איכשהו הבולס זכו בבחירה הראשונה, ולכל אדם רציונאלי היה ברור שאצבע הגורל היא זו שהתערבה כאן. בתקשורת התחיל דיבור שהגיע הזמן לשים את התקופה השחורה מאחור, ולהתחיל לחסוך למנוי עונתי או לכרטיס בשורות הראשונות. במערב הלופ, סביב רחוב מדיסון המוביל ליונייטד סנטר, השקיעו בעלי הבארים ברכישת טלוויזיות חדשות וגדולות, ובמשרדי העיריה התחילו לעבוד על תכניות לפיתוח הסטריפ שמוביל מהווסט לופ ליונייטד סנטר: מסעדות, חנויות, בארים, שכונות חדשות. לכולם היה ברור שיש כאן הזדמנות שלא תחזור לשנות את פני העיר.

זה לא הלך להיות קל. הליגה הייתה עמוסה בקבוצות נפלאות: קובי והלייקרס, הסלטיקס של גראנט, וכמובן ג׳יימס והקאבלירס. רוז לא התקפל תחת הלחץ והציפיות וסיים את עשרת המשחקים הראשונים בדאבל פיגרס, הרוקי הראשון בבולס לעשות זאת מאז מייקל ג׳ורדן. הוא נבחר שלוש פעמים במהלך העונה לרוקי החודש של הליגה, זכה ברוקי השנה, קלע 16.8 נקודות, נקנק 6.3 אסיסטים קטף 4.9 ריבאונדים בממוצע, וסייע לשיקגו להעפיל למשחקי הפלייאוף עם 50% רק כדי לחטוף בראש מבוסטון. עונת רוקי. קורה לכולם.

לעונה השניה שלו רוז הגיע נחוש לקחת תפקיד מוביל יותר. העונה התחילה בצורה מגומגמת. בתחילת העונה רוז שיחק מספר דקות מוגבל בגלל כאב בעקב (ובמבט לאחור אולי כאן טמון הרמז למחיר שסגנון המשחק הפראי והמלהיב של רוז עמד לגבות מגופו), אבל לאחר חודשיים רוז התאושש, תפס מקום מוביל בקבוצה, ועשה את דרכו לנבחרת האול סטאר של המזרח עם 20.8 נקודות ו- 6 אסיסטים. שיקגו הצעירה, עם ג׳ואקין נואה, וטאג׳ גיבסון, החלה להתבסס כקבוצה קשוחה ורעבה, אבל הם עדיין חסרו את הניסיון הדרוש וסיימו את העונה שוב עם 50% וארבעים ואחת ניצחונות, רק כדי להפסיד בפלייאוף ללברון בעונתו האחרונה בקליבלנד.

קיץ 2010 היה מעניין במיוחד עבור רוז והבולס. הבולס שכרו מאמן חדש ובלתי מוכר יחסית (אז) בשם טים תיבודו. תיבודו היה ידוע כמאמן הגנה קשוח וחדשני שבנה עבור הסלטיקס תכנית משחק שעזרה לבוסטון להגיע לגמר שנתיים ברציפות. קרלוס בוזר המנוסה הצטרף גם הוא לרוסטר הקבוצה. אבל השינוי המשמעותי ביותר התרחש דווקא בקליבלנד השכנה. לברון ג׳יימס, האיש והאגו, הודיע שיעזוב את הקאבלירס ולא פחות משש קבוצות, הבולס בינהם, התחרו על שרותיו.

משלחות מכל קבוצה עלו לרגל לנסות לגייס את ג׳יימס ובכל הקבוצות הכוכבים לקחו חלק פעיל בניסיונות השכנוע. בכל אותו זמן קולו של רוז לא נשמע. הבולס היו הקבוצה האחרונה שנפגשה עם לברון וע״פ הדיווחים הייתה הקבוצה שבלתה הכי הרבה זמן איתו. לקראת סוף התהליך, עם התגברות השמועות על חוסר רצונו של רוז לשחק עם לברון, שלח רוז הודעה קצרה ללברון: ״אני רק שולח לך את ההודעה הזו להרוג את השמועות שאני לא רוצה לשחק איתך. אני רוצה לשחק איתך. אני רק רוצה לנצח״. עד היום יש ויכוח אם הודעת הטקסט הזו היתה דוגמא לתקשורת האופיינית לרוז המופנם, או שהוא באמת לא רצה את לברון. בכל מקרה, לברון שלח הודעה תודה מנומסת והודיע שהוא מצטרף להיט. אחיו של רוז רג׳י הגיב בראיון: ״דרק תמיד אמר לי שהוא לא רוצה לשחק בקבוצות של כוכבים, הוא רוצה להיות עם האנדרדוג״.

ג׳ואקין נואה הגיב גם הוא: ״זה רק מראה לכם איזה סוג של בחור הוא. אם אתה רוצה לבוא לכאן ולהיות חלק מהקבוצה שלו, מה טוב, אבל אם לא, אנחנו הולכים לנסות לבעוט לך בתחת.״  שיקגו של 2010 נולדה.

אמ.וי.פי

רוז קרא את המפה היטב והסתגר בקיץ במתקן אימונים ביחד עם ראסל ווסטברוק וקווין לאב על מנת להכין את גופו למלחמה עם מיאמי. עם תיבודו, רוז בילה שעות בללמוד איך להתמודד עם הגנות לוחצות ואיך לנצל טוב יותר את יכולת התנועה שלו. ״פחות מזרח-מערב ויותר צפון-דרום״ דרש תיבודו.  רגע לא צפוי התרחש ביום המדיה המסורתי לפני פתיחת העונה. רוז, בחור מופנם וצנוע עד כאב ברוב השנה, התייצב מול המצלמות והכריז על רצונו להיות הMVP של העונה.

המדיה גרדה את ראשנה במבוכה, רוז היה בעונתו השלישית בליגה, שחקן מצוין אבל לא בליגה של לברון או קובי. ואז, העונה נפתחה ומהמכלאות של השוורים יצא שור זועם בשם דרק רוז. ואם אתם לא מאמינים תקדישו כמה דקות לוידאו הבא, אני מבטיח לכם שלא תתחרטו:

הבולס שרפו את הליגה עם 62 נצחונות, מבטיחים את ראשות הבית ועוקפים את מיאמי של ג׳יימס ואת הסלטיקס של גרנט. הקבוצה שיחקה משחק קשוח ומלהיב שהיה תפור לאופי של העיר והאוהדים והמילה 'אליפות' התחילה להישמע יותר ויותר. היו גם כמה חריקות.  תיבודו התבסס מאד על החמישיה הפותחת, ושחק אותם עם כמות גדולה של דקות משחק, כששיטת המשחק שלו לוקחת אל הקצה את רוז ונואה. לרוע המזל, כל עוד שהקבוצה ניצחה, הביקורת לא נשמעה מספיק ברור.

במהלך העונה רוז קלע 25 נקודות, ו- 7.7 אסיסטים כשהבולס דורסים את מיטב קבוצות הליגה ובסופה רוז נבחר בהסכמה מוחצת לאמ.וי.פי של העונה. הישג מדהים בהתחשב בכך שהיה השחקן הכי צעיר בהסטוריה לזכות בתואר הנכסף. ואולם, למרות היכולת הפנומנאלית, הבולס חרקו בפלייאוף. על הספסל של הבולס לא היו שחקנים שיכלו לעלות ולתת תפוקה מספקת בזמן שהחמישיה נחה. השחקן שהיה אמור לאפשר לרוז מנוחה היה בחור נחמד בשם קית׳ בוגנס שהתמחה יותר בהגנה מאשר בייצור נקודות. אז הבולס ניצחו את ההוקס והפייסרס, אבל רוז היה נראה עייף ולמרות שקלע 27 נקודות בממוצע, אחוזי הקליעה שלו הדרדרו משמעותית ל- 39% מהשדה ול- 24% מהשלוש. כשהבולס הגיעו סוף כל סוף לגמר הקונפרנס מול ההיט, רוז היה סחוט לגמרי והבולס הפסידו בחמישה משחקים. הבולס הפסידו, אבל רוז היה כולה ילד בן 23 ונדמה היה לכולם שזה עניין של עוד שנה שנתיים עד שהקבוצה תגיע לפרקה ותתמודד על התואר באופן רציני.

הסוף

לקראת 2011-2012 הבולס החתימו את רוז על 94.8 מיליון דולר לחמש שנים. למרות זאת, בגלל עייפות ופציעות טורדניות רוז פתח את העונה באיחור. ניכר היה שהארגון מנסה לתת לו את הזמן להבריא ולנוח לקראת הפלייאוף. רוז שיחק רק שלושים ותשעה משחקים בעונה הסדירה (עונה מקוצרת), קלע 21 נקודות למשחק ומסר 7.9 אסיסטים למשחק שעזרו לבולס לסיים בראשות הבית עם 75% הצלחה לעומת 69% של הנמסיס מפלורידה. רוז גם רשם בחירה שניה ברציפות לאול סטאר והכל היה מוכן לקראת הפלייאוף. לא מעט הערכות דיברו על הבולס כמועמדת חזקה להגיע לגמר. חברת אדידס, מריחה את רוחות השינוי במאזן בכוחות בליגה, הגדילה ועשתה והחתימה את רוז, מעט לפני הפלייאוף, על חסות לארבע עשרה שנים תמורת סכום מפלצתי 190 מיליון דולר. שיקגו התמרקה והתקדשה לקראת הרגע הגדול של רוז והבולס. ואז, במשחק הראשון של הסיקסרס, עם דקה ועשרים לסיום כשהבולס מובילים בבטחה, קרה הדבר הבא:

וזהו. נגמר.

פציעת ACL שממנה, לפחות על הנייר, רוז חזר רק לאחר שנה וחצי. כלומר, דרק רוז חזר לשחק (ועדיין משחק), אבל השחקן הכי צעיר לזכות באם וי פי, הבחור הצנוע מאינגלווד שריתק עיר שלמה למסכים פעמיים בשבוע במשך שלוש שנים, לא חזר יותר. פה ושם ראינו קצת קאמבקים שכמעט והזכירו את השחקן שהיה, אבל בעיקר היו פציעות חוזרת ונשנות לצד דיבורים על פרישה, משפט אונס מתוקשר, והיזרקות מקבוצה לקבוצה. וזה מה שעושה את הסיפור (או האגדה) על דרק רוז לכל כך עצוב: אין כאן באמת סיפור קלאסי של ״עלייתו ונפילתו״. הסיפור של רוז הוא עצבות חסרת טעם. שחקן שהיה מטאור ואז נגמר ברגע בלי שום נראטיב אמיתי. וכל מה שנשאר זה תחושת החמצה אדירה. ובגלל זה אוהדי כדורסל מתאבלים עליו כאילו שהוא כבר לא כאן, ובגלל זה לראות אותו עולה מהספסל זו התחושה הכי קשה שענף ספורט יכול לתת לאוהד. תחושה של 'כמעט' ונוסטלגיה מרירה. דרק רוז, האיש שכמעט היה שם.